בעת חילוץ בני ערובה, המוטו נשאר:

לזכרו של האפיפיור פרנציסקוס

לחזור על כך: אני צריך לפנות לחמאס בטורקיה. הם הבסיס להכל. המתווך, אז אני צריך לחלוק עמדות ליבה רבות עם חמאס. ואני לא יכול להתלונן על מה שחמאס עושה כרגע. זה מאוד קל לי. בכל מקרה, אני יכול כמעט פשוטו כמשמעו לאמץ את דבריו של האפיפיור פרנציסקוס שדיבר במהלך ברכת "אורבי ואורבי".

אבל יש את הבעיה של הדמוקרטיה המיוחדת הגרמנית. הדמוקרטיה המיוחדת הגרמנית אינה מקבלת את הממשלה הנבחרת של העם הפלסטיני. במילים אחרות, חמאס אסור.

משפחות בני הערובה חייבות לתרום לפתרון בעיה זו.

קרובי המשפחה וחבריהם האחרים של בני הערובה חייבים לבקש ממני להתחיל במשא ומתן עם חמאס. עדיף בהרבה אם יבקשו מפקידים קתולים מתאימים לסייע בפתרון הבעיות. פקידים המעורבים ישירות, כמובן. זה אומר פיצאבלה, סלאס קסטנדה, והפקיד המלטזי האחראי על עזה. ומכיוון שאנחנו רוצים משהו מהממשלה הטורקית, יהיה מועיל מאוד לבקש משר החוץ הטורקי האקאן פידאן סיוע בחילוץ בני הערובה. על סמך אילו נימוקים כל האנשים האלה צריכים להשתתף בחילוץ בני הערובה?

מתוך

חמלה.

רחמים, זו הייתה ההצדקה המרומזת של האפיפיור פרנציסקוס, ואנחנו משתמשים בדיוק בהצדקה הזו: "אנחנו רוצים רחמים". נוכל לומר, "גם כאן", לזכרו של האפיפיור פרנציסקוס. בסדר, אם תרצו. אבל טיעון טוב יותר הוא זה:

כדי להציל את בן הערובה מתוך רחמים

חמלה,

טיעון בלתי מנוצח.

כי זו כוונת חמאס:

היינו צריכים לקחת ישראלים כבני ערובה משום שישראלים מתנגדים לשלום בלבנט ומבצעים רצח עם.

וד"ר פרקש והאפיפיור פרנציסקוס שואלים את עצמם.

מה זה?

מה עושים הישראלים בעזה?

ושנינו, האפיפיור ואני, הגענו לאותה תשובה.

זה טרור.

למה שמישהו יציל את חייהם של טרוריסטים אם הם נופלים לידי האויב?

האפיפיור פרנציסקוס אומר:

מכיוון שטרור גורם סבל רב, כולל למשפחות החטופים.

אני כל כך כואב מסבלן של משפחות החטופים (אמהות בנות ערובה ודודות בנות ערובה) שאני צריך בדחיפות להקל על כאבן של אמהות בנות הערובה. כי על ידי הקלה על כאבן של אמהות בנות הערובה, גם כאבי יוקל.

וזו בדיוק ההגדרה הדתית-פילוסופית של

חמלה.

זה גם נושא טוב עבור

דיאלוג בין-דתי

כי חמלה היא נושא מרכזי באסלאם

יש לי גם אמפתיה לאמהות ודודות ישראליות בנות ערובה שרוצות סוף סוף לדעת מה עליהן לעשות.

מוכן, מוכן